כשיוצאים לרילוקיישן יש הרבה דברים שצריך לעשות והרבה דאגות. איך נסתדר עם השפה? איפה נגור? האם יש קהילה יהודית?
בשבילי המשימה הכי חשובה היא לשמור על הזהות שלנו. איך עושים את זה?
בשנתיים הראשונות הבנות הלכו לביה"ס היהודי, שם הן ציינו וחגגו את החגים של ישראל.
בצפירה הן עמדו עם הפנים לכותל ואחר כך השתתפו בטקס יום הזיכרון. עשינו חזרה קצרה בבית על התכנים והן שמחו להשתתף בכיתה בשיעור עברית ולשתף מהידע שלהן.
אני עמדתי בבית לבד. הרכנתי ראש ועיני התמלאו דמעות. זו הייתה הפעם הראשונה שלא השתתפתי בטקס יום הזיכרון, זו הייתה תחושה קשה של בדידות.
הבנות לא אהבו את האוכל המקומי שהוגש בבית הספר (מטעמי כשרות אסור היה להביא אוכל מהבית) והתקשו מאוד לאכול עם שאר התלמידים בחדר האוכל. הן למדו טריקים שונים כדי לא לאכול והיו חוזרות הביתה מורעבות.
ביום העצמאות, יום ההולדת למדינת ישראל המדינה מתקשטת בדגלים והמוני ילדים ואנשים צועדים ברחובות, צופים במשט או במטס וחוגגים יחד.
ואנחנו היינו לבד. ישבנו בבית וצפינו בטלוויזיה הישראלית ששידרה את החגיגות. והלב נצבט.
קישטנו את המרפסת בדגלי ישראל ולמרות זאת לא הרגשתי חג.
הבנות היו עצובות, הן התגעגעו לחברות שלהן שסיפרו בהתרגשות על הזמרים שהגיעו להופיע על הבמות בעיר, דוכני האוכל, הצמידים הזוהרים והפעם הראשונה שההורים נתנו להן להסתובב לבד.
בווטס אפ המשפחתי נשלחו תמונות מהחגיגות ולרגע אחד רציתי גם אני להיות עם המשפחה והחברים בחגיגות. אפשר לעשות הרבה הכנות לרילוקיישן אבל אף אחד לא מכין אותך לתחושת הבדידות בחגים.
חגגנו את יום העצמאות בבית הספר, ההורים התנדבו להגיע מוקדם ולהכין ארוחה כשרה, שכללה פיתות, חומוס, שיפודים ועוד. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הבנות אוכלות ונהנות. הטעמים הישראליים שמזכירים את הבית.
הילדות שיחקו עם החברים והשתוללו על המתנפחים. המבוגרים ישבו ודיברו, וחלקם קמו להשתתף בריקודי עם לצלילי מוזיקה ישראלית. הייתה אוירה ישראלית נעימה לצד השיחות בספרדית מסביבי. לרגע הכול התערבב, הישראלים, היהודים (שלא הגיעו מישראל) והמקומיים שבחרו לשלוח את ילדיהם לבית הספר היהודי למרות שהם לא יהודים.
ישבתי על הכיסא והסתכלתי על הילדות, הן צחקו ואכלו וזה חימם את ליבי. היה נראה שלרגע אחד הן שכחו את העצבות שלהן והכעס שלקחנו אותן מהחברים שלהן.
אחרי שנתיים הבנות ביקשו עבור לבית ספר אחר. היה להן קשה להיות יחד בכיתה. זו הייתה החלטה לא קלה. ידעתי שהמשימה שלי לשמור על הזהות תהיה יותר קשה כאשר הן ילכו לבית ספר זר. הגדולות שהגיעו לספרד בגיל 10 הכירו את החגים ואת המסורת שלנו, הקטנה שהייתה בת שנתיים פחות. פניתי לבית הספר וביקשתי לבוא לספר לילדים על החגים שלנו, מאז כל שנה אני מגיעה באחד החגים ואנחנו חוגגים יחד עם הכיתה שלה. בחנוכה ליד עץ הכריסמס יש חנוכיה.
החלטתי לציין את החגים בבית יחד עם חברים מקומיים כדי לשתף אותם בחגים שלנו ובמסורת שלנו. כל שנה אנחנו מזמינים אנשים לחגוג איתנו, הבנות מספרות להם בספרדית או אנגלית על המנהגים והמאכלים השונים. כולם מאוד סקרנים ומתקשים לאכול פיתה עם הידיים בלי סכין ומזלג. לעיתים אנחנו משתתפים באירועים של בית חב"ד או של הקהילה היהודית.
